פסק-דין בתיק ע"א 47144-09-12

1.         בין הצדדים התנהלו דיונים משפטיים רבים בעבר בעניין "חלקת מריבה" בשטח של 40 מ"ר (להלן - החלקה). בגדרו של ת"א 2255/00 בבית המשפט המחוזי בירושלים, פסק בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) י' צבן), ביום 25.6.03, כי החלקה האמורה הנה בבעלותו של המערער בע"א 47144-09-12 (להלן - המערער), וכי על המשיבים בע"א 47144-09-12 (להלן המשיבים) לסלק ידם משטח המריבה, ובלבד שהמערער ישלם להם את סכום השקעתם במבנה שהקימו בחלקה, בסכום השווה בשקלים לסך של 61,000 דולר. עוד נקבע, כי הסכום האמור יישא ריבית כחוק מיום פסק הדין.

2.         המערער הגיש תובענה לבית משפט השלום בת"א 1614/05 למתן צו הצהרתי וצו עשה, לפיהם התבקש בית המשפט להצהיר כי המערער אינו חייב למשיבים את סכום פסק הדין שנקבע בת"א 2255/00, וכי על המשיבים להרוס את המבנה, זאת נוכח צו הריסה שניתן בגדרם של הליכים פליליים שהתנהלו נגדם באותה עת. תוך כדי ההליכים בבית משפט השלום, בוטל צו ההריסה השיפוטי ואף נופק היתר בנייה למבנה שהוקם בחלקה. בנסיבות אלה, תיקן בית משפט קמא, לבקשת המערער, את כתב התביעה, ובמסגרתו עתר המערער לקביעת הגבול שבין החלקות, וכן לחיוב המשיבים לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו בנכס שהקימו בחלקתו, זאת על דרך קיזוז מהסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי. במסגרת ההליכים בבית משפט השלום מונה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט, המודד מר יעקב סולם, לשם קביעת קו הגבול שבין חלקות הצדדים. המומחה סימן את קו הגבול הן במפות והן על המבנה שהוקם בחלקה.

3.         בפסק דינו של בית משפט קמא, בת"א 1614/05, נושא שני הערעורים דנן, קבע בית המשפט, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברור וחד-משמעי ואין לקרוא לתוכו את הפירוש, כי החיוב לשלם למשיבים את סכום השקעתם כרוך בהעברת המבנה בשלמותו לידי המערער. באשר למיקומו של קו הגבול המדויק שבין החלקות, קיבל בית משפט קמא את טענת המערער, זאת בהסתמך על חוות דעתו של המומחה המסוכם. בכל הנוגע להעברת החזקה בחלקה, קבע בית משפט קמא, כי כדי לקבל את החלקה ואת המבנה שהוקם עליו, היה על המערער להקדים ולשלם למשיבים את השקעתם בסך 61,000 דולר, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי משלא הודיע המערער למשיבים שהסכום האמור עומד לרשותם, לא עמדה למערער הזכות לקבל את הנכס, והמשיבים לא היו מנועים מלהשכיר את הנכס ולהפיק ממנו רווחים. בית המשפט הוסיף וציין, כי על-פי פסיקת בית המשפט המחוזי, היה על המערער להפקיד לזכות המשיבים את הסכום שנקבע "באופן ברור וודאי, שאינו מותנה בתוצאת הליך נוסף". משכך, קיבל בית משפט קמא את תביעת המערער בחלקה, בכך שקבע את קו הגבול כנטען על-ידי המערער, אך מנגד דחה את תביעת המערער לראות אותו כמי שרשאי לקזז מסכום החיוב הכספי בסך 61,000 דולר את דמי השימוש במבנה שהפיקו המשיבים. יוער, כי בית המשפט קבע שהסכום של 61,000 דולר שעל המערער לשלם למשיבים, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה בבית משפט השלום; אך הצדדים הסכימו במסגרת הערעור דנן כי הצמדה זו אמורה לחול מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.         המשיבים הלינו בערעורם על קביעת קו הגבול. הם טענו, בין-השאר, כי מסקנתו של המומחה המוסכם הייתה שגויה, וכי לנוכח תעודת עובד ציבור שביקשו להגיש בבית משפט קמא, לא ניתן לקבוע את קו הגבול המדויק שבין החלקות. דין הטענה להידחות. לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר קו הגבול המדויק, שנסמכה על חוות דעתו של המומחה המוסכם, אשר עמד על מסקנותיו וקביעותיו גם במהלך חקירתו הנגדית.

5.         מנגד, מלין המערער על חיובו בתשלום הסכום של 61,000 דולר, מבלי לקזז את דמי השימוש שלהם טען; ובפרט כאשר הפקיד את הסכום האמור בקופת בית משפט השלום מיד לאחר תיקון כתב התביעה בערכאה הדיונית. דין ערעורו של המערער בעניין זה להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי חייב את המערער באופן ברור ומפורש, לשלם את הסכום האמור, ללא התניה, כתנאי לקבלת החזקה בחלקה שבבעלותו. מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, שלפיה היה על המערער להודיע למשיבים כי הסכום עומד לזכותם, ומשלא עשה כן, לא מילא אחר החיוב שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וממילא לא עומדת לו זכות קיזוז כלשהי.

6.         סוף דבר, שני הערעורים נדחים; ואולם, סכום החיוב יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-ידנו של בית-המשפט המחוזי (ולא מיום הגשת כתב התביעה בבית-משפט השלום).

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות; והגזברות תחזיר לכל צד את הפיקדון שהפקיד. 

ניתן היום, ט"ז בשבט תשע"ג, 27 בינואר 2013, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העותקים מפסק-הדין לצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: